14.7.2014

כרוניקת המעצב הצעיר

על מי כתבו? את מי סימנו? מי הצליח לצוד בעבודותיו את ענייהם הבוחנות של העיתונאים? שואלים עצמם בוגרים טריים לעיצוב ברחבי הארץ ותוהים : מי יכנס לרשימה הנוצצת של הבוגרים המבטיחים? כאשר השאלה האמתית צריכה להיות: הם זה בכלל משנה? 

רותם ארבל פרויקט גמר, תמונה מכאן

רותם ארבל פרויקט גמר מיצג בוגרים 2014, תמונה מכאן

כבר כמעט שבועיים עברו מאז שנערך מייצג הבוגרים של המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל שהתקיים בבית הנסן, אירוע שהשאיר אותי מהורהרת והעלה בי תהיות.
השנה הגעתי ככתבת לסיור העיתונאים, אבל לפני ארבע שנים בסך הכל הייתי גם אני בוגרת טרייה, והאדרנלין המהול בחרדה שברק בעיניהם של הסטודנטים הנרגשים החזיר אותי מיד לימים המבלבלים ההם:

נזכרתי איך עמדנו כל אחד ליד עבודתו, איפור מכסה שקיקים שחורים מתחת לעיניים שעברו לא מכבר לילות חסרי שינה, ציפורני פועלים: שרק עד אתמול צבעו בלבן את חדרי התערוכה' נצבעו כעת בלק בוהק, עמדנו וחיכינו שעיתונאי חשוב ייעצר דווקא ליד העבודה שלנו, ישים דווקא אלינו לב. קיווינו שאולי ראש המחלקה תבחר דווקא בנו לאייטם במגזין עיצוב המסקר שלושה בוגרים מבטיחים.

נזכרתי איך קראנו בשקיקה כל כתבה שנכתבה על בוגרי המחלקה בעיתונאות: כל אחד מחפש את שמו בין שמות הבוגרים הבולטים, מקווה להיות בין יחידי הסגולה: השלושה או חמישה שצדו את עיני העיתונאית וקיבלו אישור, שחור על גבי מסך, שהם ראויים לשאת את התואר 'מעצבים'.

רוני גמליאל פרויקט גמר מיצג בוגרים 2014, תמונה מכאן

כמובן שזאת תחושה נהדרת שאיש מקצוע מכיר בעבודתך הקשה, ומשבח את הפרויקט שלך, אבל זה לא היה העניין בעינינו, המשקל שנתנו לאזכורים הללו היה עצום: ההרגשה הייתה כאילו שהעיתונאים הם לא פחות ממנבאי עתידות שיודעים לחזות במבטם הביקורתי מי מאיתנו יצליח, ומי ייכשל. מי יהפוך למעצב דגול, ומי יעלם אל תהום הנשייה.

בימים מבלבלים של סיום הלימודים, כשהעתיד לא ידוע, ואנחנו עומדים לצאת אל תוך ליבו של תחום תחרותי, קשה, רווי, הפכפך, ובאופן כללי – לא ידידותי, הקריאה של שמותינו מעל דפי העיתונים לא הרגישה רק כמחמאה – אלא כהבטחה שהעתיד צופן בעבורנו משהו טוב. לאחרים יהיה אולי קשה, אבל לא לנו, אנחנו סומנו. אנחנו בטוחים.

ואז מגיעה המציאות. ומביאה אתה תמונת מצב מורכבת בהרבה.
כמובן שישנם אותם בוגרים שפרויקט הגמר שלהם נחגג בעיתונאות, ובד בבד הניע שיתופי פעולה והזדמנויות רציניות בעולם האמתי: לי שיין למשל, שראיון איתה פרסמתי פה בעבר, העידה שגם היום, שלוש שנים אחרי, פרויקט הגמר שלה: שהביא לשיתוף פעולה עם מעצב האפנה ששון קדם, והשתתף בתערוכות רבות, עדיין מביא לה עבודה.

בתקופת עבודתי ב"מעבדות בצלאל" יצא לי לעבוד יחד עם ארטור ברוטר בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי (2010) שבשיתוף עם המנחה שלו לפרויקט – עידו ברונו קידם את פרויקט הגמר שלו – שולחן המגן על תלמידים בשעת רעידת אדמה, ויחד הפכו ברונו וברוטר את השולחן למוצר שזכויותיו נמכרו לייצרן מרכזי בארץ, וזכה להכרה בינלאומית: כתבה ברשת CNN, מועמדות לפרס עיצוב השנה מטעם מוזיאון העיצוב בלונדון (2012), זכיה בפרס CORE77 לשנת 2013, ואולי הדובדבן שבקצפת: השולחן הופיע בתערוכת Applied Design ב- MOMA בשנה שעברה ונמצא מאז באוסף הקבע של המוזיאון.

שולחן מגן בפני רעידות אדמה מפתחים: עידו ברונו וארטור ברוטר

שולחן מגן בפני רעידות אדמה מפתחים: עידו ברונו וארטור ברוטר, תמונה: מתוך כתבה על הפרויקט באתר DesignBoom

שולחן מגן בפני רעידות אדמה מפתחים: עידו ברונו וארטור ברוטר, תמונה: מתוך כתבה על הפרויקט באתר CNN

אבל במקרים רבים אחרים, פרויקט הגמר הוא לא יותר מאשר פסיק אחד במשפט ארוך ומורכב בהרבה שאנחנו מנסחים לעצמנו בדרכנו כמעצבים, ומידת ההצלחה או החגיגה התקשורתית סביב הפרויקט מספרת רק מעט מאוד  (אם בכלל) על דרכו ומידת הצלחתו של המעצב בהמשך הדרך:

רותם גור שסיימה את הלימודים בבצלאל יחד איתי לפני ארבע שנים הציגה בפרויקט הגמר מערכות לבוש שלא זכו לשום התייחסות עיתונאית מיוחדת, וכיום מנהלת את מותג נעלים המצליח VAS. נעלים בעיצובה צעדו על המסלול בשני שבועות האופנה האחרונים בתל אביב, לצד קולקציה של מותג האופנה הישראלי – Sampel וגררו תגובות נלהבות.

ענת פרידמן מעצבת אופנה אותה ראיינתי פה בעבר, הזכירה לי בשיחה איתה שהביקורות על פרויקט הגמר שלה לא היו טובות כלל, ובכל זאת היא הייתה מבין הראשונות מהמחזור שלנו שפתחה מותג אופנה עצמאי אותו היא מנהלת בשלושת השנים האחרונות, גדלה משנה לשנה, וצוברת קהל לקוחות נאמן, ללא שהדבר ייחגג מעל דפי העיתונים.

רותם גור. מימין: פרט מתוך פרויקט גמר 2010, משמאל: נעלי Vas

רותם גור. מימין: פרט מתוך פרויקט גמר 2010, משמאל: נעלי Vas

באופן מוזר, דווקא אלו ששמם נחגג בתקשורת זוכים לעתים לפחות הצלחה בעולם האמתי.
אני נזכרת במעצב אופנה מוכשר שהכרתי, פרויקט הגמר שלו קיבל התייחסות נרחבת ומפרגנת בעיתונים, וכמותו גם הקולקציות הבאות בעיצובו. האייטמים העיתונאיים אודותיו השאירו רושם שמדובר במעצב שהקריירה שלו נוסקת, אבל המציאות הייתה כנראה מורכבת יותר, ולא מזמן שמעתי שנאלץ לסגור את המותג.

אני מתקשרת לקבל את תגובתו, ומוצאת מהצד השני של הקו בנאדם מהורהר, עם הרבה סימני שאלה על התחום הרווי, הקשה, אוכל האדם הזה – תחום האופנה. הוא מבקש שלא אזכיר את שמו אך מספר: "זה שכותבים עליך בעיתון… זאת לא הדרך להרוויח כסף בוא נגיד את זה כך. זה טוב לסיפור העיתונאי כי זה קוריוז, אבל זה לא אומר שהקולקציה תמכור יותר או פחות". באופן כללי על ניסיונו עם תחום האופנה בארץ הוא מוסיף: "יש איזו זילות של מה זה עיצוב, בעיקר בתחום הבגדים. סף הכניסה נמוך מאוד – קל לעשות קולקציה ולהיכנס לשוק, אבל קשה להרוויח מזה כסף. ויש גם איזה פער בין מערכת שמצד אחד מאוד מעודדת מעצבים צעירים להציג קולקציות רעננות וחדשניות, כותבים על זה, מציגים את זה, משבחים את זה, אבל אף אחד לא מוכן לשלם על זה כסף".

אז מה? באתי לדכא? כאילו הזעקות וטילים זה לא מספיק… עכשיו גם באיזכור המפרגן של עבודתי במוסף "גלריה" אי אפשר להתנחם? חושב לו הבוגר הצעיר.

אחרי ארבע שנים של לימודים תובעניים נחמד היה לצאת לשוק העבודה עם מעט יותר וודאות לגבי העתיד שלנו, אין ספק. אבל טענתי היא שאין וודאות. אני לא יודעת מהו גורם ההצלחה, אבל ממה שחוויתי מסביב למדתי שאין אף אדם שם בחוץ שיודע או יכול לסמן מראש את מידת ההצלחה שלנו בעתיד. ובמחשבה שנייה, אולי טוב שכך – קודם נבין מהי דרכנו ונהפך לאנשי מקצוע מצוינים בה. העיתונאים, המשבחים, וכל שאר 'מסמני ההצלחה', הם כבר יגיעו בהמשך…

22.6.2014

אמנות החיקוי

כל מעצב בן יומו יודע שאחד התארים המעליבים ביותר בעולם העיצוב הוא "חיקוי".
אם לרוע מזלנו הכריזו על עיצובנו כחיקוי שכפול או העתקה של עבודה אחרת – מוטב לנו  שנתכרבל בפינה חשוכה בחדר בודד, וניעלם. אבל אולי החיקוי הוא דווקא מיומנות מתוחכמת? ואפילו דבר שמניע קדימה את היצירתיות בארכיטקטורה, באומנות, וכן – גם באופנה…?

מהו הדבר שמפריד אותנו – בני האדם מבעלי החיים האחרים, והופך אותנו ליצורים החכמים ביותר על פני הפלנטה? האם זאת התבונה שלנו? התודעה? השפה?
בעבר נהוג היה לחשוב שהיכולת האנושית לפתור משוואות מתמטיות מורכבות ללמוד שפות או לשחק שחמט: אלו היכולות העילאיות ביותר, שבזכותן נחשב המוח האנושי למתוחכם, ומתקדם משל כל יצור אחר.

פרמידות

הפירמידה שהשתכפלה: משמאל: פירמידות ממצרים העתיקה, מימין הפירמידה במוזיאון הלובר פריז של האדריכל איי. אם. פיי

ואז הגיחו המחשבים לחיינו: והראו לנו עד כמה זה פשוט ללמד מחשב לערוך חישובים מתמטיים מורכבים להפליא, לדבר עשרות שפות, ואפילו ללמדו לנצח ללא כל מאמץ, את אלוף העולם האנושי בשחמט… ככל שהדבר נוגע למהלכים טקטיים וחישובים רציונליים – המחשבים גברו כבר מזמן על המוח האנושי שיצר אותם.

מה לא מצליחים ללמוד המחשבים? למרבה האירוניה מדובר דווקא במשימות שבשבילנו, בני האדם, נחשבות לפשוטות ביותר: המוח הממוחשב לא מצליח להבין איך להכין כוס תה, כיצד לנקות את הבית, או באילו רגעים בשיחה עליו לחייך: משימות שבשבילנו, בני האדם, הן פשוטות כל כך – עד שאנחנו בכלל לא שמים לב שלמדנו אותן.

אקרופוליס

עמודים דוריים וגמלון, משתכפלים שוב ושוב במהלך ההיסטוריה: משמאל: הפרתנון, אתונה יוון, המאה ה – 5 לפנה"ס, מימין: הבית הלבן ארה"ב, 1800

מה משותף לכל הפעולות שהמוח הממוחשב לא מצליח לקלוט? את כל המשימות הללו אנחנו, בני האדם, לומדים בעזרת החיקוי: "אנחנו מחקים זה את זה כל הזמן. החיקוי, כמו הראייה, נעשה ללא מאמץ, עד כדי כך שאיננו חושבים עליו" כותבת החוקרת סוזן בלקמור (2009), ומכריזה שלמעשה הדבר שהופך אותנו, בני האדם, לחכמים יותר מיצורים אחרים – הוא לא הרציונל, השפה, או התרבות שלנו אלא דווקא הניסיונות הבלתי פוסקים שלנו לחקות האחד את השני.

אם תחייכו לתינוק – הוא מיד יחייך אליכם בחזרה, כשאנחנו לא יודעים איכן היציאה מאולם הקולנוע – נלך אחר זרם האנשים מסביב בהנחה שהם יובילו אותנו בדרך הנכונה, אם נראה שמלה שאהבנו על כוכבת טלוויזיה או בבלוג אופנה – נחפש לעצמנו שמלה דומה.

מונדריאן

חזרה לצבעי וצורות בסיס: רעיון שמשכפל את עצמו משדה האומנות לשדה האופנה. משמאל, פיט מונדריאן קומפוזיציה בכחול, אדום צהוב ושחור, 1921. מימין: איב סאן לורן, שמלת מונדריאן, 1965

ולא רק פעולות יומיומיות, גם אמנות, נלמדת דרך החיקוי: בשיעורי ציור נלמד כיצד לחקות את המציאות, בעבר היו תלמידים צעירים לאומנות מעתיקים יצירות מלאות של מוריהם כחלק מתהליך הלימוד.
כשלמדתי ריקודי בטן המורה תמיד אמרה לנו: "תתעלמו ממה שאני אומרת, הישבן שלי הוא המורה" והכוונה: תסתכלו עליו, ותחקו את התנועה.

אז מה רע בחיקוי? אם הוא אכן עוזר לנו כל כך, מדוע למדנו לפחד ממנו?
אולי דווקא בגלל שהיכולת המתוחכמת הזאת באה לנו בקלות רבה מידי, היא נחשבת לנחותה? אולי בגלל שבמחשבה ראשונה זה נשמע כאילו שהחיקוי לא מאפשר חידוש: כי אם אנחנו אכן רק מחקים זה את זה, וכל רעיון חדש הוא לא יותר משכפול של רעיון קודם, כיצד בכל זאת מתפתחים רעיונות חדשים בתרבות שלנו?

דורית בר אור עובדיה יוסף

כותונת שחורה ברקמת זהב: משכפלת את עצמה מעולם הדת לעולם האופנה. מימין: הרב עובדיה יוסף ז"ל, משמאל: דגם מתוך קולקציה של דורית בר אור 2011

למזלנו הרב בני אדם הם יצורים פגומים. להבדיל ממכונות, אנחנו לא נצליח לרוב להעתיק ולשכפל זה את זה באופן מושלם, והפגם שבשכפול יהפוך בתורו לדבר חדש.
הכוח הנפלא של החיקוי טמון דווקא ביכולת השכפול הגרועה של בני האדם: הציורים המרגשים של ואן גוך שניסה להעתיק את יצירותיהם של אמנים גדולים שאהב ולשכפל את גאונותם של דלקרואה, רמברנט ובייחוד של מילה, נוגעים ללב דווקא משום שנכשל נחרצות: החיקוי איננו דומה כלל למקור בצבעוניות ובמשיכות המכחול, אבל בכישלונו יצר ואן גוך תחת ידיו משהו חדש – את הסגנון האישי שלו.

ואן גוך מחקה את מילה

משמאל: ז'אן פורנסואה מילה, הזורע, 1850. מימין: וינסנט ואן גוך, 1888. החיקוי הגרוע יצר משהו חדש

נכון, לא כל הדוגמאות שאני מביאה כאן הן אכן חיקוי לשמו. רבות מהן נעשו "בהשראה מ…" או "בהתכתבות עם…" אבל בלשון נקייה פחות מדובר ברעיונות ישנים שמצליחים להשתכפל מאדם לאדם על פני זמנים, תרבויות והקשרים שונים: ולשרוד לאורך זמן.

אז מדוע אני כותבת את כל זה? הכתבה הזאת היא לא יותר מאשר כתב הגנה לטובת החיקוי, מושג שדבק בו שם רע, שלא בצדק: לא מדובר במילת גנאי, או בקללה משמיים, אלא רק בעוד כלי בארגז הכלים שעומד תמיד לראשותם של האנשים היצירתיים.

 

* אם הכתבה הזאת נשמעת לכם מוכרת, זה בגלל שעל נושא דומה כתבתי כאן בעבר בכתבה הגנום התרבותי: בה ניסית להסביר את הקשר של "ממים" לאופנה, אתן מוזמנות ומוזמנים לתת בה מבט מחודש

4.6.2014

עידן הצניעות

מזל שפרנציסקוס קפץ לביקור! אחרי יותר מחודש שלא כתבתי, גרם לי האפיפיור לחשוב על עושר, ראוותנות ועל כוחה של הצניעות. אז מה קשור פרנציסקוס לקייט מידלטון, ולשינויים בבתי האופנה "דיור" או "לואי ויטון"? כולם מסמלים גל חדש, מגמה חדשה שמרמזת על כוחה של הצניעות: הטרנד חדש ששותף לא רק את הוותיקן, אלא גם את שדה האופנה.

האפיפיור פרנציסקוס ,מביא עימו רוח חדשה

האפיפיור פרנציסקוס ,מביא עימו רוח חדשה (לינק לאתר התמונה כאן)

עם ביקורו של פרנציסקוס בארץ הקודש בשבוע שעבר, דובר רבות על הרוח החדשה שהביא עימו האפיפיור ה – 226 לעולם הקתולי: זה שחגג במשך עשרות שנים עושר מוגזם, ראוותנות וניקור עיניים.

רק בקיץ האחרון יצא לי לבקר בוותיקן ולהתפעל מחדש מכמויות השיש והזהב שנשפכו בבזיליקה די סן פייטרו, חיים שלמים בילו אמנים, אומנים ובעלי מלאכה בהשלמת המונומנטים הראוותניים, והביקור במוזיאוני הוותיקן שמכילים יותר יצירות אמנות ממה שעיניו וחושיו של אדם יכולות להכיל בכלל, משאירים את המבקר האומלל בייחוד מותש אל מול גודש בלתי נתפס.

השילוש הקדוש של עושר, כוח ודת מושרש בעולם הקתולי, מעצב ומניע אותו כבר מתחילתו: ברבים מהציורים המעטרים את קירות הכנסיות היפיפיות באיטליה – לצד ישו, מריה, יוחנן המטביל ושאר קדושים, ניתן למצוא את התורמים שהעניקו מהונם לכנסיה, והפכו בכך לחלק מסצנת לידת או צליבת ישו.

יצירתו של הצייר האיטלקי מזאצ'ו, סצנת השילוש הקדוש

סצנת השילוש הקדוש: האב, הבן, מריה יוחנן המטביל, ושמאל (בשחור) דמויותיהם של התורמים לכנסיה בה מוצג הציור. צייר: מזאצ'ו

התפיסה לפיה עושר מוגזם הוא דבר חיובי שמותר לחגוג, והבליט אותו ברבים משקפת במידה רבה את הנורמה החברתית הרווחת בתרבות המערבית: דמויות כמו הכוכבת ההוליוודית אליזבת' טיילור והמרדף הפומבי שלה אחר יהלומים מוגזמים, הזמר מייקל ג'קסון ואחוזת "נוורלנד" הראוותנית שלו שכללה לונה פארק וגן חיות פרטי, כמו גם חתונתם של קים קרדשיאן וקניה ווסט בשבוע שעבר שהתחילה במצודה בפירנצה בשמלה של ריקרדו טישי, והמשיכה בארוחה חגיגית בארמון ורסאי ומה לא. כל הדמויות הללו: זוכות להערצה למרות, ואולי בגלל הראוותנות בה הן חיות את חייהן. ההגזמה והבזבזנות נתפשות על ידי המעריצים כדבר שיש לחגוג, להעריץ, ולשאוף אליו בעצמם.

אליזבת טיילור ואחד מיהלומיה האיקוניים

אליזבת טיילור עם "יהלום טיילור – ברטון" 33.19 קראט שהוענק לטיילור על ידי ברטון ומוערך היום ב-2.5 עד 3.5 מיליון דולרים (צילום: AP מתוך וואלה אופנה)

ואז, בא פרנציסקוס. שלא סתם קיבל את התואר "המתלבש הטוב לשנת 2013" ברשימת המתלבשים של המגזין "אסקווייר": "האופן בו הוא מתלבש משקף הלך רוח, ומביא דפוס חשיבה חדש" נכתב שם. על איזה דפוס מדובר? על דפוס מחשבה שמתאים לעולם של משברים כלכליים, ומחאות חברתיות, לעולם בו יותר ויותר מחקרים מצביעים על כך שהקפיטליזם הברוטלי שעודדו מדינות השוק החופשי, הביא למצב פאודלי: ובו עושר הופך להיות יותר ויותר דבר שנולדים לתוכו, ופחות ופחות דבר שניתן להשיגו בעבודה קשה.
בעולם שכזה הראוותנות – הופכת לערך שנוי במחלוקת. ועושר – יוצא לו אט אט מהאופנה.

מייקל ג'קסון ואחוזת "נוורלנד" גן חיות ולונה פארק פרטי

מייקל ג'קסון ואחוזת "נוורלנד" גן חיות ולונה פארק פרטי

פרנציסקוס מחליף את שרשרת הצלב יצוקת הזהב שענדו לצווארם אפיפיורים קודמים – בשרשרת ברזל, דירת הפאר שבארמון האפוסטולי בה התגוררו האפיפיורים שכיהנו לפני פרנציסקוס נשארה נעולה – הוא ויתר על המגורים בה ובחר להישאר בדירה צנועה בה התארח לפני שהפך לאפיפיור. גם בביקור אצלנו דובר הרבה על הבקשה שלו בתפריט צנוע, ללא הגשה לשולחנו.
אם הטרנד שמטיחים בפנינו מעושרים ומעושרות למיניהם שחייהם הראוותניים מסוקרים ללא הרף בתכניות בידור הוא גרגרנות וחגיגת הון שאינה יודעת שובע, הרי שהטרנד שמטיח בפנינו פרנציסקוס הוא צניעות, והוא מגיש לנו אותו בלא מעט סטייל.

רש בראש: האפיפיור פרנציסקוס מול אפיפיור בנדיקטוס: נעלמו להם כל סממני העושר (לינק לאתר התמונה כאן)

ראש בראש: האפיפיור פרנציסקוס מול אפיפיור בנדיקטוס השישה עשר: נעלמו להם כל סממני העושר (לינק לאתר התמונה כאן)

הבחירה בצניעות איננה מסתכמת מדיניות החדשה של האפיפיור פנציסקוס, והופכת לתופעה שמשפיעה על התרבות, ובכך גם על האופנה:

הניצן הראשון לשינוי החל עם פיטוריו של ג'ון גליאנו ממשרתו כמעצב הבית של בית האופנה הצרפתי "דיור" בפברואר 2011. כן, נכון, דובר על הערות אנטישמיות שהביאו לפיטוריו, אבל בנוסף נשמעו קולות שדיווחו על מיצוי מהמעצב האקסטרווגנטי שהדימוי הקיצוני והנועז של עיצוביו היה המשך ישיר לאישיותו הסוערת ואורח חייו הנהנתי. המעצב שהציע אופנה דרמטית, ססגונית וקיצונית הפך את עצמו לחלק מעולם המותרות רווי התשוקה שהציג מידי עונה, כשהוא יוצא בסיומה של כל קולקציה בתלבושות צבעוניות, מפוארות ומגלומניות, שהאדירו אותו לא פחות מאשר את אופנת המותרות המוגזמת והעשירה שהציע.

ג'ון גליאנו מעצב בית "דיור" לשעבר. האופנה הדרמטית שהציע, שיקפה אישיות קיצונית ואקסצנטרית

ג'ון גליאנו מעצב בית "דיור" לשעבר. האופנה הדרמטית שהציע, שיקפה אישיות קיצונית ואקסצנטרית (צילום: Style.com)

קולקציית קוטור אביב 2007 של דיור בעיצוב ג'ון גליאנו

קולקציית קוטור אביב 2007 של דיור בעיצוב ג'ון גליאנו (צילום: Style.com)

קולקציית קוטור אביב 2010 של דיור בעיצוב ג'ון גליאנו

קולקציית קוטור אביב 2010 של דיור בעיצוב ג'ון גליאנו (צילום: Style.com)

דבר איננו משקף את רצונם של מנהלי בית "דיור" לשנות כיוון, מאשר בחירתם במעצב המינימליסטי ראף סימונס לרשת את מקומו של ג'ון גליאנו.
אם "דיור" בתקופת גליאנו שידרה הגזמה, פאר, עושר ויזואלי וראוותנות, דיור בתקופת סימונס משדרת אלגנטיות מאופקת ומהודקת. האופנה שמציע סימונס היא אופנה אפשרית, נגישה: לא במחיר כמובן, אבל מראה. לא עוד מראות מוגזמים ודרמטיים כי אם אופנה נוחה, שנועדה לתפקד בחיים ולא רק על המסלולים – אופנה צנועה.

ראף סימונס, ההצגה לא סביבו

מעצב בית "דיור" הנוכחי ראף סימונס, ההצגה לא סביבו (צילום: Style.com)

אם 'דיור' בתקופת גליאנו שידרה הגזמה, פאר, עושר ויזואלי וראוותנות, דיור בתקופת סימונס משדרת אלגנטיות מאופקת ומהודקת – אופנה צנועה.
קולקציית הוט קוטור אביב 2014 ראף סימונס לדיור

קולקציית הוט קוטור אביב 2014 ראף סימונס לדיור (צילום: Style.com)

קולקציית הוט קוטור סתיו 2013 ראף סימוס לדיור

קולקציית הוט קוטור סתיו 2013 ראף סימוס לדיור (צילום: Style.com)

מקרה נוסף שמצביע על אותה מגמה הוא בחירתו של ניקולה גסקייר לרשת את מקומו של מארק ג'ייקובס במותג המותרות הצרפתי "לואי ויטון" בנובמבר האחרון.
בעוד שג'ייקובס הציע תצוגות אופנה שהן מופעים ראוותניים בהם רכבות, מדרגות נעות, ומזרקות מסנוורות את עיני הצופים, מציע ניקולה גסקייר מסלול צנוע, בלי רעש וצלצולים, בלי "שואו", ועליו מהלכות דוגמניות עם בגדים שילוו נשים ביומיום שלהן, בגדים שנשים רוצות: "תחקרתי הרבה את הנשים שסביבי מה הן מחפשות. מהו המעיל שלכן? מהו התיק שלכן? ובנינו את הקולקציה לפי זה".
מי ששמע ראיון או שניים עם מעצבי אופנה יודע עד כמה חריג זה לשמוע מעצב שמקורות ההשראה שלו הם לא עולמו הפנימי, סרטים צרפתים מתחילת המאה, או קרקס רוסי, אלא הקשבה לרצונן של נשים סביב.

מימין: ניקולה גסקייר משמאל: מארק ג'ייקובס

מימין: ניקולה גסקייר המעצב הנוכחי של לואי ויטון, משמאל: מארק ג'ייקובס המעצב היוצא

לואי ויטון אביב 2014 מוכן ללבישה, נוצות טווס שחורות, מזרקות, פאייטים והרבה מאוד דרמה

לואי ויטון אביב 2014 מוכן ללבישה בעיצוב מארק ג'ייקובס: כובעי נוצות טווס שחורות, מזרקות, פייטים והרבה מאוד דרמה

העשור השני של שנות האלפיים הוא עשור של צניעות: של אופנה אפשרית, לבישה, כזאת שתישאר איתנו לאורך זמן. אופנה שמשקפת את המיאוס מהמרדף הבלתי פוסק אחר עושר, הצלחה, והסממנים האופנתיים המוגזמים והראוותניים המסמלים אותם.
לואי ויטון סתיו 2014 מוכן ללבישה בעיצוב ניקולה גסקייר. עיצב בגדים שנשים רוצות ללבוש

לואי ויטון סתיו 2014 מוכן ללבישה בעיצוב ניקולה גסקייר. עיצב בגדים שנשים רוצות ללבוש

העולם משתנה. לא משנה אם אתם מעצבי על איטלקים שהעלימו מיסים (דולצ'ה וגבאנה) או ראש ממשלה ישראלי שלקח שוחד (אהוד אולמרט), צבירת הון על חשבונם של אחרים היא לא דבר שהחברה סלחנית כלפיו עוד. לא משנה אם את נסיכה אנגלית (קייט מידלטון) או עורכת מגזין "ווג" האגדית (אנה ווינטור) גם את 'תמחזרי' אופנה: ותלבשי את אותו הבגד לאירועים חברתיים שונים, זאת לא בושה – להפך זה הכי באופנה. כי אנחנו רוצים שגם גיבורי התרבות שלנו יהיו נגישים, ומחוברים לקרקע.

וכאשר העולם משתנה, האופנה משתנה יחד איתו. העשור השני של שנות האלפיים הוא עשור של צניעות: של אופנה אפשרית, לבישה, כזאת שתישאר איתנו לאורך זמן. אופנה שמשקפת את המיאוס מהמרדף הבלתי פוסק אחר עושר, הצלחה, והסממנים האופנתיים המוגזמים והראוותניים המסמלים אותם.

ומה לגבי כל אותם ניקול ראיידמנים, וקים קרדשיאנים? הם ללא ספק יישארו איתנו. אך ישנם סימנים לכך שאולי אם הזמן הם יהפכו יותר ויותר לסמל הטעם הרע, ופחות לדמויות הראויות להערצה.

20.4.2014

סוכריות למבוגרים

בשנת 2008 כולם בבצלאל שמעו על מיי ובועז קאהן. מתוך כמעט – 5,000 מתמודדים מרחבי העולם נבחר העיצוב שלהם: מלחיה ופלפליה שיש לשבור לפני שימוש, למקום הראשון בתחרות בינלאומית לעיצוב כלי בית במילאנו (dining in 2015) , וכל זאת עוד לפני שהשלימו את שנת לימודיהם השלישית. מאז מציג סטודיו קאהן בתערוכות עיצוב בארץ ובעולם, בין היתר משתתף בשנתיים האחרונות בביאנלה לקרמיקה, וביריד העיצוב "עיצוב טרי". עבודותיהם נמכרות בחנויות מוזיאונים מובילים בניהם מוזיאון העיצוב בחולון, מוזיאון המומה בניו יורק ובמוזיאון לאמנות – Mori בטוקיו, יפאן. גם מערכת הקירור הביתית בעיצובם "אקולר" (Ecooler) זיכתה את השניים בפרס בתחרות GREENHEART לעיצוב אקולוגי. העבודה מוצגת בין היתר בספריית החומרים של אוניברסיטת קולומביה, ונרכשה לאוסף הקבוע של כנסת ישראל. אז האם הם רואים את עצמם כמעצבים קרמיים או תעשייתיים? כסטודיו לעיצוב או כשני אמנים נפרדים? איך מגיב הקהל הישראלי לעבודות שלהם? והאם להיות מעצב זה כואב? כן –  אבל כאב נעים.

מיי ובועז קאהן

מיי ובועז קאהן

שיחת ההיכרות הטלפונית שלי עם מיי מתחילה בהרבה סימני שאלה: מי אני? היא לא שמעה עלי קודם. מה כתובת האתר שלי? היא נכנסת לבדוק במה מדובר. את מי כבר ראיינתי?

"טוב, נראה מרשים…" היא אומרת אבל משהו עדיין לא ברור "למה את כותבת את הבלוג הזה?" היא שואלת "אפשר להבין מה יוצא לך מזה?" מממ… בזמני הפנוי אני צריכה באמת לחשוב על תשובה טובה לשאלה. ועוד אני מגמגמת למיי איזו תשובה, אני נזכרת בכל הפעמים שנתקלתי בעיצובים של מיי ובועז קאהן: את המלחייה – פלפליה שלהם קניתי במכירה שקיימו בבצלאל, עד היום לא מצאתי את האומץ לשבור אותה. כעבור שנתיים פגשתי את בועז במסגרת עבודתי במעבדות בצלאל, ושמעתי ממנו אז על המחשבות הראשונות שלו לפתרון הקירור הביתי ה"אקולר" המשלב בין אלמנט ההצללה של המשרבייה המזרחית, לבין יכולות ההזעה של הקרמיקה – ומציע פתרון אקולוגי לקירור הבית ללא חשמל. כשהתהלכתי לפני כמה חודשים באזור שוק הפשפשים ונתקלתי באחת החנויות בלב קרמי חצוי שכדי להפכו לשלם עליך לשבור אותו, נפלה בליבי החלטה: אני חייבת לפגוש אותם!

למה אני כותבת את הבלוג? כדי לקבל תשובות לכל השאלות שלדעתי, גם בעידן ההיפר מידע שבו אנו חיים, עדיין לא מקבלות מענה. והזוג קאהן, שמחזיר למרכז חומר וותיק עם ניחוח דודתי משהו כמו קרמיקה, אבל עושה זאת בגישה רעננה, זוג שבוחר לעבוד יחד בקריירה ובחיים, סטודיו לעיצוב שמפתח אובייקטים שנוגעים מצד אחד בתחום האקססוריז ומן הצד השני בתחום עיצוב הפנים, מצד אחד מציעים מוצרי מדף ומן הצד השני – פונים לאספנים, הבחירות שלהם מעלות המון שאלות.

סטודיו קאהן, מלחיה פלפליה - שבור לפני שימוש

סטודיו קאהן, מלחיה פלפליה – שבור לפני שימוש

"הרבה פעמים אתה משתתף בתערוכות, שיתופי פעולה או פגישות שהם סוג של 'שלח לחמך'- אתה לא באמת יודע מה יצא מהם. אבל צריך להרגיש שלמים עם זה, וקרה לנו לא פעם שבשורה התחתונה הרגשנו מנוצלים".
קאהן מלחיה פלפליה

סטודיו קאהן, מלחיה פלפליה – שבור לפני שימוש

"אמא שלי הייתה רקדנית ואבא מהנדס אלקטרוניקה, כך שההומני והריאלי תמיד היו מעורבבים אצלי" מספר לי בועז על המעבר שעשה אחרי עשר שנים בהן למד ועבד בתחום הפיזיקה לעיצוב תעשייתי: "בתיכון למדתי אומנות, אבל אחרי הצבא רציתי להיות רציני, לעשות משהו אחראי  וחשוב – אז הלכתי ללמוד פיזיקה". גם מיי הגיע למחלקה לעיצוב תעשייתי אחרי דרך שעשתה בתחום הריקוד: "בתיכון למדתי באקדמיה למוזיקה ולמחול, כל החיים רקדתי, אני ירושלמית ורקדנית – שאלו שני דברים שגם היום מאוד מגדירים אותי".

אז איך בכל זאת הגעת לעיצוב תעשייתי?
"מגיל 9 בערך ידעתי שאני אלמד בבצלאל. זה משהו שבא מהבית: תמיד ראיתי את אבא שלי בונה פרגולות, בתי עץ, מרכיב, מפרק"…

ובועז מוסיף: "זה מעניין שגם אני חשבתי על אבא של מיי כדמות משפיעה, לאבא שלה יש את היכולת להשתמש במה שהוא מוצא מסביב ולבנות מזה את מה שהוא צריך, וזה קורה גם כאן בסטודיו: אם יש בעיה שצריך לפתור, אני חושב על פתרונות אובר מסובכים, ומיי מורידה מהמדף איזה חוט ברזל שפותר את הבעיה".

סטודיו קאהן, שרשרת לב - שבור לפני שימוש

סטודיו קאהן, שרשרת לב – שבור לפני שימוש

סטודיו קאהן, שרשרת לב - שבור לפני שימוש

סטודיו קאהן, שרשרת לב – שבור לפני שימוש

כשאני שואלת את בועז איך הייתה לו חווית הלימודים בבצלאל, הוא נזכר: "אחרי עשר שנים של פיזיקה, הלימודים בבצלאל היו לי חגיגה. יש חופש ליצור, להתנסות, וגם, את יודעת… פתאום היו בסביבה בנות, שזה בכלל היה כיף".

 אבל כנראה שבת אחת בלטה מעל מכולן, ובשנתם השנייה ללימודים מתחתנים בועז ומיי. בשנה ג' הם יוצרים את הפרויקט הראשון יחד שיזכה את השניים בפרס ראשון בתחרות הבינלאומית לעיצוב כלי בית, והרעיון שלו: מוצר שעל מנת לתפקד המשתמש חייב לשבור אותו, יהפוך לקונספט שילווה את עבודותיהם של הקאהנים הלאה בסדרת מוצרים שלמה.

"אחרי  הזכייה בתחרות, נסענו לחילופי סטודנטים בברלין. תוך כדי החילופים התחילו להגיע הזמנות, אז פתחנו עסק" מספרת מיי.

סטודיו קאהן, שרשרת חוליות - שבור לפני שימוש

סטודיו קאהן, שרשרת חוליות – שבור לפני שימוש

"יש משהו באווירה פה בארץ שקצת לוחץ, אנחנו שומעים מהסביבה הרבה כמה אין בזה כסף, או שמציעים לנו שלפחות אחד מאתנו יצא לעבוד בעבודה מסודרת, אבל צריך להישאר בתוך הבועה שלך, ולהעז לחלום".
סטודיו קאהן, שרשרת חוליות - שבור לפני שימוש

סטודיו קאהן, שרשרת חוליות – שבור לפני שימוש

ואיך זה לנהל עסק? איך אתם חווים את המשימה הזאת?
"זה בייחוד מעצבן" היא מסכמת "יש מלא טעויות שלומדים על הבשר: למשל אחרי שנה שעבדתי פה 12 שעות ביום גילינו שאני רשומה כעקרת בית בכלל, ולא יכולתי לקבל דמי לידה".

ובועז מוסיף: "צריך אומץ לעשות דבר כזה. אני חושב שמשהו בשהות שלנו בברלין נתן לגיטימציה לכל המהלך הזה – לפתוח עסק לעיצוב קרמי. יש משהו באווירה פה בארץ שקצת לוחץ, אנחנו שומעים מהסביבה הרבה כמה אין בזה כסף, או שמציעים לנו שלפחות אחד מאתנו יצא לעבוד בעבודה מסודרת, אבל צריך להישאר בתוך הבועה שלך, ולהעז לחלום".

"זה באמת מעניין אנשים לשמוע על הדברים האלו?" שואלת אותי מיי

אני חושבת שזה נושא שהרבה מעצבים צעירים נאבקים איתו, מה באמת הייתם מספרים היום, אחרי חמש שנים של ניהול מותג, לצעירים בתחילת הדרך?
"צריך נשימה עמוקה", אומר בועז, "לקחת אוויר ולדעת שיש עכשיו צלילה ארוכה לפניך".

מיי: "חשוב להציב יעדים, אנחנו עובדים בתוך מסגרת מאוד מובנית של יעדים כתובים וברורים. אולי הם קצת השתנו מידי פעם והתכווננו, אבל הם היו ברורים לנו מההתחלה, ורק היום, אחרי חמש שנים של עבודה, אנחנו רואים איך הם מתחילים להסתדר.

"מצד אחד מאוד חשוב להציב יעדים ולדעת מה רוצים, אבל מצד שני לדעת שייקח הרבה זמן עד שתראה את עצמך מתקדם בכיוון שלהם".

קאהן הרצל

סטודיו קאהן, אוסף "הרצל": כלים עשויים ביציקה לתבניות שנוצרו על גבי צעצועי פלסטיק זולים מרחוב הרצל, תל אביב

אני מגיעה לסטודיו של הקאהנים בדיוק כשהם נפרדים מלקוח שקנה פריטים למכירה בארה"ב, מהשיחה שלהם איתו אני שומעת שהם לא מוכרים בקונסיגנציה.

אתם יודעים שאתם בין המעצבים הבודדים שאני מדברת איתם שמצאו את האומץ לוותר על קונסיגנציה?
"עשינו החלטה שפריטים שלנו לא יוצאים מהסטודיו בלי שנקבל עליהם תשלום. אבל במשך שלוש שנים לא היה לנו את האומץ לעשות את זה, וגם אחרי שהחלטנו על כך היו מעידות: הציעו לנו להציג עבודות בוויטרינה של מסעדת שף מוכרת, שזה באמת נשמע טוב אז הסכמנו, אבל משהו בזה שהעבודות שלנו ישבו שם עשה לנו מועקה, ולא הרגיש כמו הזדמנות. לפני שבועיים הלכנו והוצאנו משם את הדברים".

ובועז מוסיף: "הרבה פעמים אתה משתתף בתערוכות, שיתופי פעולה או פגישות שהם סוג של 'שלח לחמך'- אתה לא באמת יודע מה יצא מהם. אבל צריך להרגיש שלמים עם זה, וקרה לנו לא פעם שבשורה התחתונה הרגשנו מנוצלים. לוקח זמן לפתח בטחון עצמי, אבל לאחרונה אנחנו מגלים שכשאתה מציב גבולות זה בדרך כלל עובד: לא מזמן קרה שעמדנו מול אוצרת של תערוכה ואמרנו לה שאנחנו לא מוכנים להעמיד את העבודות על הסטנד שהיא הקצתה לנו, וזה עבד, קיבלנו את מה שביקשנו".

ואיך זה לעבוד בזוג? אתם בעצם כל הזמן יחד.
בועז: "אני אוהב את זה. אני אדם מאוד שיתופי. גם כשאני עובד בגינה שזה פרויקט שלי לבד, אני חייב שמיי תבוא ותראה מה עשיתי ".

מיי: "זה בטוח לא מתאים לכל אחד, אבל לנו זה מאוד מתאים. יש איזשהו איזון וכל אחד לוקח על עצמו את הנישה החזקה שלו: הקשר עם העולם החומרי: שיווק, מכירות, הנהלת חשבונות,  למשל, זה לגמרי אני. ראייה אסטרטגית, פנטזיות, וניהול ייצור, זה לגמרי בועז.

"זה כן מעלה הרבה אתגרים ושאלות, בנושא החתימה על הכלים למשל אנחנו ממש שוברים את הראש: האם אנחנו סטודיו לעיצוב? שני אמנים שמעצבים? האם לחתום כל אחד את שמו? לחתום בשם הסטודיו?"

אתם חולשים על המון תחומי עיצוב: סדרת "הרצל" מציעה אגרטלים, פמוטים, קערות וכלי קרמיקה לבית, סדרת "Fragile" שהתחילה ממלחיה התפתחה עם השנים, וכיום כוללת תכשיטים, וחנוכייה שמכניסה אתכם גם לתחום היודאיקה, והפרויקט האחרון שלכם "אקולר" הוא פתרון קירור ביתי שנוגע בתחום עיצוב הפנים. איך פותחים דלתות, יוצרים קשרים ומגיעים להכרה בכל אחד מהעולמות?
מיי, שתחום השיווק הוא הנישה שלה משיבה: "זה מאוד מקשה. מה שמשותף למוצרים שלנו הוא החומר והטכנולוגיה אבל חלק מהם יכולים להימכר בחנויות אופנה, חלק בחנויות כלי בית, חלק הם אובייקטים ממוספרים שאנחנו רואים בהם פריט אספני, ונמכרים לקהל שונה לחלוטין.

"מאחר ולא הצלחתי לשווק באופן טוב גם פריטי אספנים וגם מוצרי מדף, החלטנו שהשיווק של מלחיות ותכשיטים לא יהיה דרכי יותר, וכרגע יש אשת שיווק שעובדת אתנו על הנושא הזה.

"מצד שני, יש גם יתרון בלפנות לכל העולמות: אנשים שנכנסים לאתר מאוד מתפעלים מהדברים שלנו, ובסוף קונים מלחיה – לא כל אחד יכול להרשות לעצמו לקנות את הפריטים היקרים, אבל מי שאהב את הסגנון יכול בכל זאת לצאת עם איזשהו טעם של המותג".

 

קאהן הרצל

סטודיו קאהן, אוסף "הרצל": כלים עשויים ביציקה לתבניות שנוצרו על גבי צעצועי פלסטיק זולים מרחוב הרצל, תל אביב

כשאומרים עיצוב קרמי, אנשים חושבים בדרך כלל על עיצוב קצת מסורתי, שלא לומר דודתי: אובניים, גלזורות, דקלים פרחוניים, איך מגיב הציבור הישראלי לעיצוב שלכם – עיצוב שמביא לעולם הקרמי גישה צעירה, סדרתית ותעשייתית?
מיי: "הקהל הישראלי זה קהל מצוין – פתוח, מתקדם, יצירתי. לאנשים קל להתחבר, מישהו הגדיר את הדברים שלנו כ'סוכריות למבוגרים' כנראה בגלל שיש בהן משהו שקורא לאנשים. אני פחות חושבת עלינו כעל מעצבים קרמיים, לדעתי אנחנו לגמרי מעצבים תעשייתיים שעובדים עם קרמיקה, הגישה שלנו לקרמיקה היא של עיצוב תעשייתי"

בועז: "פה אנחנו לא מסכימים. אני כן מרגיש שאנחנו מחוברים למסורת של עשייה קרמית ישראלית. לי יש כבוד למוסד כמו הביאנלה, ששם את העבודות שלנו מוצגות כחלק מרצף העשייה הקרמית בישראל, אנחנו מביאים משהו שונה, אבל מבחינתי אנחנו פועלים בתוך שדה העיצוב הקרמי".

סטודיו קאהן, אוסף "הרצל": כלים עשויים ביציקה לתבניות שנוצרו על גבי צעצועי פלסטיק זולים מרחוב הרצל, תל אביב

סטודיו קאהן, אוסף "הרצל": כלים עשויים ביציקה לתבניות שנוצרו על גבי צעצועי פלסטיק זולים מרחוב הרצל, תל אביב

תגידו, להיות מעצב זה כואב?

הם צוחקים שניהם.
מיי: "בועז אוהב שכואב לו. וגם אני בתור רקדנית יכולה מאוד להתחבר למושג. זה סוג של כאב נעים"

בועז: "הכאב או הקושי זה שבאמת צריך עם הציפורניים לסלול את הדרך שלנו. לא עשו דבר כזה לפנינו, אנחנו הולכים בדרך לא סלולה: יש קוצים, מפולות,  ולא יודעים מה יצפה לנו אחרי הפניה הבאה. בטח שיש פעמים שאתה אומר 'אני סוגר את העסק והולך לעבוד בהייטק'. אבל יש פעמים, אחרי שהצלחת לפוצץ איזה סלע שעמד לך בדרך, שזה מאוד מספק ומחייה".

סטודיו קאהן, אוסף "הרצל": עבודה בתהליך

סטודיו קאהן, אוסף "הרצל": עבודה בתהליך

קאהן איקולר

סטודיו קאהן, מערכת האקולר לקירור ביתי: משלבת שני אלמנטים מסורתיים – המשרבייה והג’ארה.

קאהן איקולר 2

סטודיו קאהן, מערכת האקולר לקירור ביתי:

סטודיו קאהן, מערכת האקולר לקירור ביתי

סטודיו קאהן: באתר, ובפייסבוק

6.4.2014

אשף הדימויים

הוא סטייליסט וותיק, ומבכירי הסטייליסטים בארץ שעובד בזירה המקומית משנות ה-90. הוא חתום על קמפיינים של "פוקס", "קסטרו", "רנואר", ואינספור הפקות אופנה, אך לעולם האופנה הגיע דווקא מאמנות. בשיחה עם ראובן כהן אני שומעת על המעבר מאמנות לאופנה ("היה לי המון מזל שחיבקו אותי והכירו בכישרון שלי לאורך הדרך, אבל לא הצלחתי להתפרנס מאמנות"), על העבודות הראשונות שקיבל בתור סטייליסט ("אנשים התחילו להתקשר ולבקש לעבוד איתי על קמפיינים, ולא ממש הבנתי מה רוצים ממני"),מה הוא ממליץ לצעירים שרוצים לעסוק בסטיילינג (בשום פנים ואופן לא להירשם לקורס), ומה דעתו על טרנדים ("שיטה כלכלית שמעודדת מכירה"). להיות מעצב זה כואב? הצחקתם אותו.   

ראובן כהן, בבל, עבודת פיסול בטכניקה מעורבת

ראובן כהן, "בבל", עבודת פיסול בטכניקה מעורבת

את הסטייליסט ראובן כהן אני פוגשת מחוץ למספרה. הוא היה בצילומים עם אסף אמדורסקי מהבוקר לקראת צאת האלבום החדש, ועכשיו, שישי בצהריים, אנחנו נפגשים אצל הספר.
"יפה לך התספורת!" אני מחמיאה לו, "עדיין לא הסתפרתי" הוא אומר, "אני רק עכשיו נכנס".
מרגש לפגוש את ראובן! זה שאת העבודות שלו ראיתי בטלוויזיה ובשלטי חוצות עוד בתור ילדה קטנה, בשנות ה-90 – בתקופה ההיא הפרסומות היו יותר יפות, נועזות ומושכות ויזואלית מהתוכניות ששודרו ביניהן, אבל באמת שלא החמאתי לו סתם מהתרגשות, אלא מחמאה כנה: יש משהו מוקפד במראה שלו – עוד לפני התספורת, ואחרי יום עבודה, ראובן עדיין נראה כאילו הרגע יצא מז'ורנאל.

ראובן כהן בבל

ראובן כהן, "בבל", עבודת פיסול בטכניקה מעורבת

כשאנחנו יושבים מאוחר יותר בבית קפה אני שומעת על תחילת הדרך של איש ששמו הפך למותג, וחתום על עבודת הסטיילינג של רבים מהקמפיינים והפקות האופנה של החברות המובילות בארץ. הוא מעולם לא למד עיצוב או אמנות, בטח שלא ידע שהוא רוצה להיות סטייליסט. ואיך יכול היה לדעת? בתחילת שנות ה-90 לפני שבזירת האופנה המקומית הבינו שיש דבר כזה בכלל:

"כל החיים ציירתי, אבל לא למדתי בשום מוסד אף פעם, אני לגמרי אוטודידקט. אנשים סביבי כל הזמן אמרו שאני צריך לעשות עם זה משהו, אז בגיל 21 נגשתי למבחנים למלגה של קרן שרת. אני זוכר שהגעתי למיונים, כולם מסביבי היו סטודנטים לאמנות, ורק אני איזה אחד שהגיע משום מקום: לא למדתי במוסד אקדמאי, עבדתי אז בניקיון בתים כדי להתפרנס, באתי עם מכתב המלצה מדודו גבע, שהיה בכלל קריקטוריסט ולא אמן. הייתי בטוח שאני לא אקבל כלום, ושזה סתם עוד ניסיון פתטי לקבל תשומת לב" ראובן אומר בחיוך, ואני צוחקת ונזכרת שוב למה אסור לתת לפחד לצאת פתטיים לעצור אותנו: "כבר בדרך חזרה מהמיונים קיבלתי טלפון מגדעון עופרת, שהיה אחד הבוחנים. הוא הודיע לי שקיבלתי את הקרן, ומשם הכול קרה נורא מהר: הצגתי בתערוכות במוזיאון ישראל, במוזיאון הרצליה. מאוד התפרסמתי בתחום האמנות –  חופשי, לא מחובר לשום מסגרת, אוטודידקט שהביא משהו חדש".

סטיילינג: ראובן כהן, צילום: רון קדמי, שנות ה-90 למגזין "את": "ההפקה הזאת עשתה מלא רעש. היא הביאה גישה חדשה לסטיילינג: לא התייחסתי לבגד עצמו אלא לצבעים, לחומרים של הפריטים. התייחסתי לבגדים כאל חומר גלם

סטיילינג: ראובן כהן, צילום: רון קדמי, הפקה משנות ה-90 למגזין "את"

"ההפקה הזאת עשתה מלא רעש. היא הביאה גישה חדשה לסטיילינג: לא התייחסתי לבגד עצמו אלא לצבעים, לחומרים של הפריטים. עבדתי עם פריטי הלבוש כחומר גלם"
סטיילינג: ראובן כהן, צילום: רון קדמי, הפקה משנות ה-90 למגזין "את": "ההפקה הזאת עשתה מלא רעש. היא הביאה גישה חדשה לסטיילינג: לא התייחסתי לבגד עצמו אלא לצבעים, לחומרים של הפריטים" הבגדים הפכו לחומר גלם ביד הסטייליסט

סטיילינג: ראובן כהן, צילום: רון קדמי, הפקה משנות ה-90 למגזין "את"

ואיך התגלגלת לסטיילינג? קראתי שהתחלת לעסוק בזה בשנת 1993.
"זה לא מדויק. התחלתי כמאייר, במקומון 'זמן תל אביב' של מעריב. העורך שאל אותי אם אני רוצה לעשות כפולת עמודים על בסיס שבועי, חשבנו לעשות משהו שקשור לאמנות.
"בחצי שנה הראשונה די עשיתי שטויות, אבל אחרי זה, כפולת העמודים ממש תפסה כיוון: הייתי מצלם דמויות מתל אביב- צבעוניות, מובחנות, מעניינות. שילבתי קולאז'ים, ציירתי עליהם, אז עוד לא היה פוטושופ והכול היה ידני. לטור שלי בעיתון קראו 'הפרויקט של ראובן כהן', והוא הפך לטור מוכר, אבל הקרדיט שלי שם בכלל לא היה על סטיילניג, אלא על 'עבודה ורעיון'. אנשים התחילו להתקשר ולבקש לעבוד איתי על קטלוגים וקמפיינים, ולא ממש הבנתי מה רוצים ממני? לא ידעתי להגדיר במילים מה התפקיד שלי בהפקה".

הפקת אופנה ברוח אידי סדג'וויק והפקטורי. סטיילינג: ראובן כהן, צילום: דביר כחלון, למגזין בלמוד, 2013

הפקת אופנה ברוח אידי סדג'וויק והפקטורי. סטיילינג: ראובן כהן, צילום: דביר כחלון, למגזין בלמוד, 2013

הפקת אופנה ברוח אידי סדג'וויק והפקטורי. סטיילינג: ראובן כהן, צילום: דביר כחלון, למגזין בלמוד, 2013

הפקת אופנה ברוח אידי סדג'וויק והפקטורי. סטיילינג: ראובן כהן, צילום: דביר כחלון, למגזין בלמוד, 2013

אז איך היית מתמחר את העבודה שלך, אם אפילו לא ידעת להגדיר אותה בתחילת הדרך?
"לפי שעות העבודה שלי על הפרויקט. הדוגמנים או הצלם באים ליום הצילומים ובזה זה מסתיים, אבל אני זה שעובד הכי הרבה. גם לפני הצילומים:  באיסוף פריטים, וחיפוש מקורות השראה, וגם אחרי הצילומים העבודה לא נגמרת. זה תהליך מאוד ממושך".

במקביל לעבודתו ה'צדדית' של ראובן בעיתון, הוא ממשיך להציג בתערוכות בארץ ובעולם במוזיאונים נחשבים כמו הפאק (Pac Museum) במילאנו, או במוזיאון לאמנות מודרנית באנוורפן (MUHKA) לצד אמנים בעלי שם כמו סנדי שרמן, אנני ספרינקל, אורלאן ואחרים.

נשמע שהייתה לך המון הצלחה בתחום האמנות
"מצד אחד באמת היה לי המון מזל שחיבקו אותי והכירו בכישרון שלי לאורך הדרך, אבל לצד התערוכות, והכתבות במגזיני אמנות נחשבים, לא הצלחתי להתפרנס מאמנות. בתחילת שנות ה-2000 הבנתי שהפרנסה שלי מגיעה בעצם רק מסטיילינג".

והמעבר מעולם האומנות לתעשיית האופנה לא היה קשה? באומנות מותר לשלב דימויים מאתגרים, אבל חברות אופנה פונות בדרך כלל לטעמם של קהלים רחבים
"היה לי מזל שמההתחלה מאוד סמכו עלי, ועל וויז'ן שהיה לי. היה גם משהו בשנות ה-90 שאפשר את זה, לשלב חתרנות, לייצר דימויים שמאתגרים את הנורמה".

ראובן כהן, טקס פרסי האופנה, 2013, צילום: דודו בכר. "לאיזה סטייליסט צעיר יש סיכוי מול ההערכה שרוחשים לכהן בזירה המקומית?" כתב שחר אטואן בסיום הטקס

ראובן כהן בטקס פרסי האופנה 2013, צילום: דודו בכר. "לאיזה סטייליסט צעיר יש סיכוי מול ההערכה שרוחשים לכהן בזירה המקומית?" כתב שחר אטואן בסיום הטקס

תחום הסטיילינג הפך בשנים האחרונות לתחום רחב ומתוקשר: סטייליסטיות אישיות נותנות טיפים לנשים וגברים כיצד להתלבש בהתאם לנתוני גופם, סלבריטאים רבים נצמדים לסטייליסט שמלביש אותם לקראת אירועים תקשורתיים, ופינתה המפורסמת של דורין אטיאס, בה החיים והמוות ביד הדרקון, הפכה את העיסוק במעידות האופנתיות של סלבריטאים לאייטם תקשורתי.

תעשה לי בבקשה סדר בבלגאן, מה זה סטיילינג?
"סטיילינג זה הרבה מאוד תחומים: מסטייליסטים אישיים, ועד למה שאני עושה שזה הפקות אופנה, קמפיינים, קטלוגים. דורין אטיאס שהזכרת אותה היא סטייליסטית שמבקרת, שזאת עוד נישה בתחום ועובדה שצריך אותה. הכניסה לעולמם של מפורסמים הפכה לחלק מהותי בתרבות שלנו, ודורין עוזרת לנו לצחוק עליהם קצת, ולהוריד אותם לקרקע".

הפקה ברוח שנות ה-20 למגזין "את". סטיילינג: ראובן כהן, צילום: רון קדמי, דוגמניות: ויק ומלאני פרס

הפקה ברוח שנות ה-20 למגזין "את". סטיילינג: ראובן כהן, צילום: רון קדמי

יש בראובן משהו מפתיע: בעוד שסטייליסטים אחרים הפכו בעצמם לדמויות טלוויזיוניות וציבוריות שפרצופם מוכר לא פחות מהסלבריטאים שהם מלבישים, הוא מצהיר שאין לו עניין להפוך לדמות ציבורית "כיף לי להסתובב בחופשיות בתל אביב בלי שיזהו אותי" הוא אומר. טעויות אופנתיות לא מבהילות אותו, ולהפך – בראיונות עימו הוא מצהיר שהוא דווקא אוהב לראות טעויות אופניות של אנשים ברחוב "זה מהווה לי מקור השראה". ואולי הכי מפתיעה היא ההסתכלות שלו על טרנדים: בעוד שראיונות עם סטייליסטים מלאים בדרך כלל באוסף מילים גדולות כמו "קאלר בלוק", "אובר סייז", "מטאלי", "קאט אאוט" ומיני מילים לועזיות שלאו דווקא אומרות יותר מידי לאדם הממוצע ברחוב, ראובן מביא הסתכלות אחרת על הצורך של תעשיית האופנה בתחלופה של טרנדים: "טרנדים היא שיטה כלכלית שמעודדת מכירה" הוא מסביר "זאת הדרך למכור את אותו הפריט בכל פעם מחדש, אבל עם דימוי שונה. אני חלק מתעשייה של דימויים, מעולם שמייצר אשליות.

זה לגמרי קשור לעולם מיני, חלק מהעבודה שלי היא לייצר דימויים חדשים של מיניות: ברגע שאתה יוצר תשוקה ופיתוי בדימוי, נוצר גם החשק למוצר שהוא מייצג".

ההסתכלות שלך על תעשיית האופנה מאוד מפוקחת, זה לא מפריע לך לפעמים לקחת חלק במכירת האשליות הזאת?
"גם אני אוהב לצרוך אשליות. אני אובססיבי לקולנוע, רק תני לי להיבלע לשעתיים בתוך עולם שמישהו אחר יצר. בני אדם תמיד ייצרו אשליות, דימויים גדולים מהחיים: כנסיות מפוארות למשל, או פורטרטים של משפחות מלוכה: תמיד היו מייפים, מרזים, מסדרים. מדברים היום המון נגד השימוש בפוטושופ – אבל למעשה תמיד היה פוטושופ: כשאנחנו מסתכלים על דיוקן של נפוליאון על סוס, כולו שרירי, הירואי, גברי, קל לשכוח שהוא היה בעצם גוץ. הממד הוויזואלי תמיד הציג תמונה יפה יותר של העולם".

סטיילינג: ראובן כהן, צילום: רון קדמי, ל"את"

ראובן כהן reuven cohen סטיילינג

סטיילינג: ראובן כהן, צילום: רון קדמי, ל"את"

נראה שהיום כולם רוצים להיות סטייליסטים. בתי ספר ומכללות מציעים קורס של חודש חודשיים בסופם אתה יוצא סטייליסט. איך אתה מסביר את התופעה הזאת?
"הרבה אנשים נמשכים לתחום הסטיילינג כי הם רוצים להתקרב לפרסום, או להפוך למפורסמים. אבל הקורסים האלו זה דבר אינפנטילי שבייחוד נותן תעסוקה לעקרות בית נואשות. לא נוצרים שם קולות רעננים וחדשים, כאלו שישתלבו אחר כך בתעשיית האופנה המקומית".

אז אם לא קורס סטיילינג, מה בכל זאת תמליץ לצעירים שרוצים להיכנס לתחום?
"דבר ראשון אמליץ להם להתאזר בהמון סבלנות, ולהתחיל מלהיות אסיסטנט של סטייליסט. לעשות את זה בכיף כמה שנים. זאת הדרך הכי חכמה להתחיל: מכירים אנשים, מבינים איך זה עובד בפועל, מה נחוץ ואיפה היצירתיות שלך צריכה לבוא לידי ביטוי. מה זה יצירתיות בעצם? זה הפתרון שבין הרצוי למצוי, לעשות מכלום משהו –זה יצירתיות. ואם אתה לא מוצא פתרונות בשטח, עם כל המגבלות, כנראה שסטיילינג זה לא בשבילך".

סטיילינג: ראובן כהן לקטלוג של יוסף, 2013 צילום: רון קדמי

סטיילינג: ראובן כהן לקטלוג של יוסף, 2013 צילום: רון קדמי

 "כל הרעיון לשילוב משקפי השקפים בקטלוג של יוסף עלה לי אצל השיננית. באתי לניקוי שיניים ואלו המשקפים ששמו לי. אמרתי לה 'תקשיבי, את חייבת לתת לי כמה זוגות', והדפסתי עליהם את הפאטרנים של הבדים מהקולקציה. כסטייליסט אני כל הזמן מחפש, חייבים פתיחות להבין איך להשתמש במקורות השראה שלא באים מתוך עולם האופנה ולזהות בהם את ניצוץ הסטייל"
סטיילינג: ראובן כהן לקטלוג של יוסף, 2013 צילום: רון קדמי

סטיילינג: ראובן כהן לקטלוג של יוסף, 2013 צילום: רון קדמי

שאלת הדגל של הראיונות שלי, מקבלת תשובה מפתיעה מצד ראובן, אין לו מושג על מה אני מדברת בכלל: להיות מעצב זה כואב? אני שואלת אותו
"כואב זה ענין של פרספקטיבה" הוא משיב, "אתה בוחר לראות דברים כקשים או כלא קשים. יש המון דברים שאני עושה שאנשים יגידו עליהם 'וואו איזה קשה זה', אבל אני בוחר שלא לראות את זה ככה".

כשאתה חוזר הביתה מהעבודה באחת עשרה בלילה, חי מפרויקט לפרויקט בלי לדעת מה יהיה מחר, אין רגע שאתה אומר לעצמך למה לא הלכתי להיות רואה חשבון?
"בסדר. אחת עשרה בלילה, אז מה? עבדתי על משהו שאני אוהב ושחשוב לי במשך כל היום. ויציבות זה ממילא דבר שלא מטריד אותי בכלל. אני לא אוהב לתכנן. גם סטייליסט לא תכננתי להיות – והנה, קרה. ברגע שייוצר חלל, זמן פנוי, שעמום, משהו אחר יבוא. מה? לא יודע. וזה לגמרי בסדר, אני אדם שמעדיף לא לדעת הכול מראש".

עטיפת האלבום: ישראל גוריון ואסף אמדורסקי שרים הדודאים, 2009, סטיילינג: ראובן כהן

עטיפת האלבום: ישראל גוריון ואסף אמדורסקי שרים הדודאים, 2009, סטיילינג: ראובן כהן

סטיילינג: ראובן כהן, צילום: יניב אדרי, למגזין "את"

ראובן כהן reuven cohen סטיילינג

סטיילינג: ראובן כהן, צילום: יניב אדרי, למגזין "את"

סטיילינג: ראובן כהן, צילום: שרבן לופו, למגזין "את"

סטיילינג: ראובן כהן, צילום: יריב פיין וגיא כושי, למגזין "את"

ראובן כהן reuven cohen סטיילינג 14

ראובן כהן reuven cohen סטיילינג 15

ראובן כהן reuven cohen סטיילינג 13

הפקת אופנה ברוח ג'קי קנדי ושנות ה-60. סטיילינג: ראובן כהן, צילום: גולי כהן

מעבר לסטיילינג: לצד עבודות הסטיילינג המוקפדות, יוצר ראובן גם דימויים חופשיים ורגישים. ללא עבודת איפור- שיער ותאורה

ראובן כהן למגזין 360 מעלות 5

צילום: ראובן כהן, מתוך סדרת צילומים למגזין האופנה והתרבות 360 מעלות, 2005

צילום: ראובן כהן, מתוך סדרת צילומים "חופשה ביוון" למגזין האופנה והתרבות 360 מעלות, 2005

צילום: ראובן כהן, מתוך סדרת צילומים למגזין האופנה והתרבות 360 מעלות, 2008

צילום: ראובן כהן, מתוך סדרת צילומים למגזין האופנה והתרבות 360 מעלות, 2008

צילום: ראובן כהן, מתוך סדרת צילומים למגזין האופנה והתרבות 360 מעלות, 2008

צילום: ראובן כהן, מתוך סדרת צילומים למגזין האופנה והתרבות 360 מעלות, 2008

תודה למיכל וורגפט על עריכה לשונית

18.3.2014

להיות מעצב זה צורב

שנתיים וחצי עברו מאז סיימה לי שיין את לימודיה במחלקה לתקשורת חזותית באקדמיה ויצו חיפה . שנתיים וחצי. פרק זמן בו רובנו עדיין ממלצרים, וחושבים מה נרצה להיות כשנהיה גדולים, אבל לי – כבר גדולה: פרויקט הגמר שלה זכה לתהודה עצומה: סיקור עיתונאי נרחב (בין היתר חוזת הטרנדים החשובה בעולם לי אדלקורט כתבה על הפרויקט במגזין האינטרנטי שלה Trend Tablet), הוצג במוזיאון תל אביב לאומנות ('8 קוב', 2012), במוזיאון העיצוב בחולון (2012), פורסם בכתב העת האיורי האמריקאי " 3X3 " ובמקומות נוספים. הפרויקט צד את עינו של מעצב האופנה ששון קדם, דבר שהניב שיתוף פעולה בין שיין לבינו בגלביות מודפסות שהוצגו בשבוע האופנה (2011). מאז הספיקה לי לעבוד כקונספט ארטיסט בסרט 'פלאות' בבימוי אבי נשר, מוכרת קולקציית תכשיטי לבד וחימר בעיצובה בחנות מוזיאון ארץ ישראל, והקיץ תעזוב אותנו ללימודי הדפס על אמייל לאחר שקיבלה מלגת לימודים בארה"ב.
נשמע לא רע נכון? אז מדוע כבר מהשיחה הראשונה איתה היא מצהירה בכנות אמיצה שאפילו לצד ההצלחות, להיות מעצב זה בכל זאת 'צורב'? 

לי שיין

לי שיין, איור לתערוכת עתידנות בהונג קונג

אנחנו נפגשות בשעת אחר צהרים מאוחרת, אחרי שלי החיפאית הגיעה ברכבת למרכז בבוקר, לימדה חמש שעות, והסתובבה בנחלת בנימין למשש בדים. אבל גם בחמש בערב רמת האנרגיות לא יורדת, והיא מקבלת אותי בחיוך ובריקוד. "תכירי, זה הבית הנייד שלי" היא מציגה בפני את עגלת השוק המשובצת שמתגלגלת בעקבותיה לכל מקום (ממנה תוציא מאוחר יותר ספר סקיצות מלא בחיפושי חומרים וטקסטורות, וקופסאות תכשיטים יפיפים בעיצובה).

אולי זה בגלל שהיא מחיפה ולא מהמרכז, ואולי זה בגלל שמאז סיום לימודיה היא מהלכת בין התחום עמוס הגלאם – אופנה, לבין תחום צנוע בהרבה – איור, אבל מהיכרות איתה אי אפשר שלא לשים לב לכך שלי היא הדבר הכי רחוק מדמות האמן האקסצנטרי המוכר(בעל הלבוש ה'נכון' אך ההזוי, קורטוב של התנשאות ושפה לא מובנת).
שיחת חולין איתה נסובה סביב קניות עם סבא וסבתא בשוק בחיפה ודחיסת המשימה היומית: להיפגש עם בן זוגה ברק לצהרים. בבית הקפה, אנחנו מניחות לקינוחים המתוחכמים עם השמות המורכבים ויורדות על עוגת שוקולד חמה כמו של פעם, כי כמו שלי אומרת "עם שוקולד נמס וחם אי אפשר לטעות".

לי שיין, תהליך עבודת הדפס משי לקראת תערוכה "לה קולטור"

לי שיין, תהליך עבודת הדפס משי לקראת תערוכה "לה קולטור"

לי שיין, מתוך התערוכה" לה קולטור

לי שיין, מתוך התערוכה" לה קולטור

אומנות תמיד הייתה חלק מהחיים שלה: בתיכון למדה במגמת אומנות פלסטית, ולאחר שירות צבאי ושלוש שנים בהן עבדה בבית הדפוס בקיבוץ בארי המשיכה ללימודי בובנאות (דבורה צפריר) וכובענות (רקפת לוי). ואני חשבתי שאני רב תחומית…

אחרי כל הדרך הזאת, איך הגעת ללימודי תקשורת חזותית?
"אף אחד לא לחץ עלי ללמוד תואר, אבל  היה לי חשוב  למצוא מקום שיתאים לי. חיפשתי נואשות מחלקה רב תחומית, שתשלב בין לימודי אופנה, טקסטיל, ואיור – ולא היה דבר כזה. באתי ליום פתוח בויצו והוקסמתי מפרויקט איורי בולים שראיתי במחלקה לתקשורת חזותית".
אבל עם כל הכבוד לבית הספר ולמחלקה, הייתה סיבה נוספת שהשאירה את לי בעיר – באותה התקופה הכירה את ברק (בעלה לעתיד) שלמד אז בטכניון, דבר שסייע להכריע את הכף לטובת חיפה.

איך זכורה לך תקופת הלימודים?
"תקשורת חזותית בכלל לא הייתה מה שציפיתי. קומה מתחתנו הייתה הקומה של אופנה והייתי מציצה בהגשות שלהם, כל שנה מחדש שאלתי את עצמי אם אני במחלקה הנכונה.
ברוב הקורסים הבריפים סביב עיצוב ללקוח. נהניתי יותר בקורסים פתוחים ששמו דגש על גילוי שפה אישית. לקראת פרויקט הגמר הייתה לי הרגשה שאני הולכת לגעת בהרבה תחומים. מסלול איור אמנם היה הבית שלי, אבל רציתי גם נציגות של חומר פיזי. נכנסתי לדמות של אנתרופולוג שהגיע לתרבות זרה. דרך ברק  הכרתי סרטי מדע בדיוני שמאוד השפיעו עלי, ומתוך העיסה הזו הגעתי לחמש דמויות בדיוניות שהודפסו בהדפס משי על דיקטים של עץ בגובה שני מטר. הצגתי גם מנשכי פה ורגליים שהיו עשויות מתערובת של נסורת, בוץ וגבס. ה"שרידים" (החלק התלת מיימדי של הפרויקט) נוסף רק בשבוע האחרון של העבודה עליו.

לי שיין, Wild Realms, 2011

לי שיין, Wild Realms, 2011

בפרויקט הגמר מבינים פתאום כמה הרבה יכול לקרות בשבוע, הא?
"לגמרי. גם ההגדלה של הדמויות למימדים  ענקיים קרתה לקראת הסוף. עבדתי בלחץ מטורף. הייתי מתעוררת בלילה עם צפצוף באוזן שהיום אני יודעת שהגיע כתוצאה מסטרס, ועד היום נשאר איתי. הפרויקט הזה טבע חותמת פיזית בגוף שלי, שנשארה איתי גם היום".

אבל הלחץ הגדול הסתיים בקתרזיס נפלא כשפרויקט הגמר קיבל חשיפה אדירה: השתתף בתערוכות רבות, זכה לסיקור תקשורתי במגזיני איור, עיצוב ואופנה, ואולי הדובדבן שבקצפת: קיבל וריאציה לבישה בשיתוף פעולה בין לי שיין לששון קדם שהוצגה בשבוע האופנה:

"היה לפרויקט הד גדול מאוד, הוא הביא לי המון קשרים ועד היום עדיין מביא לי עבודה. הבעייתיות שלו הייתה שהוא לא נפל לקטגוריה מסוימת. במאמר במגזין' 3×3' הגדירו את העבודה כאיור, בתערוכה במוזיאון תל אביב הוא הוצג כאומנות, עם ששון קדם נגעתי פתאום בתחום האופנה. היום אני מנסה לצמצם את הרב תחומיות הזאת".

לי שיין, פרט מתוך: Wild Realms

לי שיין, פרט מתוך: Wild Realms

לי שיין, פרט מתוך: Wild Realms

לי שיין, פרט מתוך: Wild Realms

אבל אולי זה גם היה הכוח של הפרויקט? אולי הוא זכה לכל כך הרבה תשומת לב דווקא בגלל שהיה רלוונטי ונגע להמון תחומי עשייה?
"הרצון שלי לצמצם את ההגדרה של העבודה שלי נובע מזה שהיום אני מנסה לפנות לקהל יעד מוגדר, להתמקד על חנויות רלוונטיות למכירה. בכנות, הכוח של הפרויקט היה בתמימות שלי, הביטחון העיוור שאיתו יצאתי מהתואר. כשאתה בטוח בעצמך, אז השאלות נעלמות".

אם נגענו בזה, ספרי על שיתוף הפעולה עם ששון קדם, איך זה קרה?
"את ששון קדם הכרתי בשנה הראשונה של לימודי התואר שלי בויצו. יצרתי קולקציית  תכשיטים לעצמי, פניתי לששון והראיתי לו אותם. הוא התלהב והזמין אותי אליו הביתה. אני זוכרת שהגעתי אליו עם אחי הגדול (ה"כלכלן"  המשפחתי) , וששון קיבל אותנו בלב פתוח, כל כך שמח לקדם ולעזור. איש נדיר. הוא הזמין ממני אז קולקציה של תכשיטים, שנמכרה בחנות שלו. כשסיימתי בויצו הזמנתי אותו לתערוכת פרויקטים מצטיינים במתחם התחנה, הוא ראה את הפרויקט ואמר שחייבים לשתף פעולה. את היצורים השחורים הדפסתי על גלביות, והדגמים היו הצלחה נהדרת בשבוע האופנה. בשיתוף הפעולה אתו התחלתי בפעם הראשונה לדגדג את הקשר הזה שתמיד הסתובבתי סביבו – בין איור ללבוש".

לי שיין וששון קדם שיתוף פעולה שבוע האופנה 2011, צילום: גדי דגון

לי שיין וששון קדם שיתוף פעולה שבוע האופנה 2011, צילום: גדי דגון

והעבודה כקונספט ארטיסט בסרט 'פלאות', איך הגעת לזה?
"זה היה אולי בשנה שסיימתי? או שנה אחרי?" מרוב עשייה לי כבר שוכחת מה קדם למה.
עבדנו בצוות  ארבעה קונספט ארטיסטים : שלושה אנימטורים מוכשרים כשד, ואני, עוף מוזר שמגיע מאיור/ אופנה/ תכשיטים. בכל פגישה יצקנו ויז'ואל לתסריט. זאת הייתה חוויה מדהימה: ליצור עולם תחושתי שלם, ממקום של מילים כתובות.
"רוב הסרטים המצולמים בארץ הם סרטים בנושאי  צבא, שואה, או חיים בקיבוץ ופתאום באה הפקה רעננה ששמה דגש על ארט. גם האווירה בצוות הייתה מדהימה: הייתה תחושה של  שיתוף, ולא של תחרותיות. עבדנו בפגישות יחד עם אבי (נשר) במשך 4 – 5 חודשים. כשהגענו להקרנת הבכורה פתאום ראינו את כל הסקיצות שלנו, הרעיונות והמחוות הקטנות קמות לחיים. העולם שיצרנו זז ונברא בסרט. זה היה פשוט מדהים".

איורים וקונספט ארט להפקת פלאות

איורים וקונספט ארט להפקת פלאות

לי שיין ארט דירקטורית, ווג איטליה, 2013

לי שיין ארט דירקטורית, ווג איטליה, 2013, צילום: אלה אוזן, סטיילינג: רוני אילן לתמונות ההפקה המלאות

כל זה, ועוד לא דיברנו על קולקציית תכשיטי הלבד והחימר של לי, שזוכה גם היא לתשומת לב תקשורתית : עבודותיה פורסמו בספרי "Lark Books Collections" (ארה"ב), יוצגו בתערוכה נוספת בחו"ל בסתיו הבא. בארץ היא נמכרת בחנויות מוזיאון ארץ ישראל וניתן גם לראותה בתערוכות קבוצתיות כדוגמת 'טקסטילירי' שאצרה איילה רז בגלריה פריסקופ בשנה שעברה. גלית רייסמן מנכ"לית – TLVSTYLE Boutique Tour בחרה לשלב את לי ועבודותיה בסיורי בוטיק במסגרתם נפגשים תיירים אוהדי עיצוב עם מעצבים ישראליים, ושומעים על הסיפור שמאחורי המעצב.

את מבינה שמרשימת ההישגים שלך נשמע שאת חייה את החלום. את כותבת לי במסנג'ר שלהיות מעצב זה 'צורב', ואני שומעת את הסיפור שלך ושואל את עצמי –  למה צורב? איך צורב? מה צורב?

לי מסתכלת עלי בחיוך ואומרת בכנות "בסופו של יום אתה נורא רוצה שכל העבודה הקשה תתורגם להכנסה. וככל שמנסים לגדול מבינים שכל טעות שעושים – בהתקשרות עם ספקים, בקניית חומרי גלם, בחישובי מכס, כל טעות עולה ביוקר, נחרטת לך על הבשר ממש. משלמים הרבה 'שכר לימוד' על תהיות שבדרך.

לי שיין, שרשרת טריפל בהשראה מנוצה שקיבלה מחברה קרובה

לי שיין, שרשרת טריפל בהשראה מנוצה שקיבלה מחברה קרובה

"העניין של קונסיגנציה למשל – הוא נוראי"  מספרת גם לי (כמו שסיפרו לי דורון אשכנזי וענת פרידמן  בעבר) על הקושי הנוראי להרוויח ולגדול משיטת התקשרות בין בעלי חנויות למעצבים לפיה המעצב מקבל תשלום על סחורה רק לאחר מכירתה ללקוח (ל.א) "אתה יכול להחליט שאתה לא עובד בקונסיגנציה בכלל,  אבל אז לא יחשפו לדברים שלך. פידבק מהקהל נורא חשוב והוא לא יגיע אם לא תחשוף עבודות, ותשאיר את הקלפים קרוב לחזה".

לי מדברת על התקופה שאחרי הלימודים כתקופה קשה ומבלבלת. כיוצרת שפועלת בתחום שבין איור לאופנה, הדלתות שהייתה צריכה לפתוח לעצמה היו לא ברורות: "כמאייר אתה פחות לוקח סיכון מבחינת הוצאות, הרבה יותר קל להתנהל – אתה שולח הרבה במייל, בגלל שהמדיום הוא דו ממדי לשני הצדדים, ללקוח ולך, יותר קל לעבוד. יש בלוגים מכוונים איור, עורכים וארט דירקטורים שהם כתובת ברורה. אבל כשהתכשיטים התחילו לתפוס נפח עבודה והכנסה, זה גם הביא איתו סוג אחר לגמרי של עבודה: תעודות משלוח, מכון הייצוא, מכס, פגישות, הסתובבות עם עגלת השוק החורקת שלי… הרגע שבו אתה חוצה לאובייקטים ועושה בגדים ותכשיטים, מצריך השקעה כספית בפיתוח, ביצירת פרוטוטייפים. ואז אתה גם מרגיש על בשרך את הטעויות – זו הצריבה האמתית. צריך לבנות סאמפלים ולוקבוק ולעבוד מול מפיצים ותערוכות וקניינים".

סדרת הטריפל נמכרה בשבוע האופנה חולון, 2013

סדרת הטריפל נמכרה בשבוע האופנה חולון, 2013

צמידי פליז עם הדפס וריקמות

צמידי פליז עם הדפס ורקמה

"לפעמים אתה משלם דמי השתתפות גבוהים לאירוע, חורק שיניים על הסכום, אבל זה שווה כי אתה מוכר. ולפעמים אתה משלם המון כדי להשתתף באירוע ולא מוכר כלום, אבל פוגש באדם הנכון שלוקח כרטיס ביקור שלך וחוזר אליך לאחר חודשיים עם הזדמנויות מדהימות שהולכות להשפיע הרבה על עתידך המקצועי.

"בעבודה כמאייר יש משהו צנוע. הקהילה עצמה צנועה ושקטה, עם מאיירים כיף לעבוד: זה עם רגוע, ויציב. עולם האופנה הוא ממש ההיפך: יש הרבה יותר אגו מוחצן, אתה עד להתנגשויות על הסט והרבה דרמה. אני יותר מאיירת בנפשי" אומרת לי וצוחקת "שזה רע ביותר לעסקים".
רע לעסקים? אני לא בטוחה. בעולם רווי אגו אולי דווקא צניעות, רגלים על הקרקע, והרבה עבודה קשה הם לא מכשול, אלא ערך מוסף שמעצים את האיכויות הנפלאות של האובייקטים שמוציאה לי שיין תחת ידיה.

לי שיין

לי שיין בפייסבוק, ב- Etsy, לאתר המעצבת